<h1>ספר התרומות שער מ"ו חלק ה'</h1>
<h2>דף טו.</h2>
נשאר לנו עדיין לברר אם מותר להלוות מעות ברבית ללוה שיש לו מעות בביתו. ובזה מצינו לחכמי הדור שהתירו דבר זה מההיא דגרסינן בפרק הזהב [מ"ו ע"א] וכן אמר עולא אין מטבע נעשה חליפין, ומקשינן איתיביה רבי אבא לעולא היו חמרין ופועלין תובעין אותו ואומר לשולחני תן לי בדינר ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית אם יש לו מותר, ואי אמרת אין מטבע נעשה חליפין ה"ל הלואה ואסיר. פירוש, אי אמרת בשלמא בחליפין שפיר דבדרך מקח וממכר אקני ליה ושרי ואוזולי קא מוזיל גביה, אלא אי אמרת בדמים כיון שנתחייב זה להשלים לו דינר וטריסית ואחריותו עליו עד שיגיע לידו ה"ל הלואה ואסיר, ומשני רב אשי אמר לעולם בדמים וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. וזה היה סמך להוראתן. ואין לסמוך עליהם. וזה מה שכתב הראב"ד ז"ל כמה הוא טועה זה שהורה כן, שלא מצינו זה ההתר כי אם לסאה בסאה כדתנן [ע"ה ע"א] לא יאמר אדם לחבירו הלוני וכו' אבל אומר לו עד שיבא בני וכו', ואמרינן בגמ' יש לו סאה לוה עליה כמה סאין, אבל לא מצינו ולא ראינו מעולם שהתיר ללוות ברבית במקום שיש לו בביתו, והכא בטריסית היינו טעמא דשרי משום דדרך מקח וממכר הוא, והיינו דקאמר ה"ל כהלואה ואסיר ולא קרי ליה הלואה ממש, ע"כ. גם בעל הלכות כך פירשו אמר רב אשי לעולם בדמים וכו', אין לפרש כגון שהשולחני נותן לו מעות והוא מחזיר לו מעות א"נ השולחני נותן לו פרוטות והוא מחזיר לו פרוטות, דא"כ היה רבית גמורה, שאינן מקח וממכר אלא הלואה כיון שמחזיר לו המעות שהלוה לו, אלא מיירי שהשולחני נותן לו מעות והוא מחזיר לו פרוטות שוה דינר וטריסית, והיינו הא דנקט לשון יפה דינר שזה אינו רבית דאוריתא אלא האי בנחשא והאי בכספא, ולא הוי דרך הלואה כיון שהן שני מינין אלא דרך מקח וממכר הוא, אבל שניהם ממין אחד הוי דרך הלואה ואסור, דסאה בסאתים לא אשכחן דשרי אפילו יש לו, אבל הכא בטריסין שרי דה"ל כהלויני עד שיבא בני, דכי היכי דהתם אע"ג דקאמר ליה דרך הלואה שרי כיון דאיכא חדא לטיבותא דסאה בסאה ליתיה אלא רבית דרבנן, הכא נמי אע"ג דסאה בסאתים הוא שהרי הוסיף לו טריסית ורבית דאוריתא הוא, כיון דאיכא חדא לטיבותא דדרך מקח וממכר הוא ואוזולי הוא דמוזיל גביה שרי, ע"כ. עוד יש ראיה לאסור מההיא דקתני בפ"ק דב"מ [ט"ו ע"א] מסתברא דכל הלואת סאה בסאה אפילו יש לו קרקע או אפילו היכא דקנו מיניה אסור, דהא אמרינן אמר רב יוסף כגון שיש לו קרקע, ואמר לו אביי וכי מותר ללוות סאה בסאה במקום שיש לו קרקע, א"ל התם הלואה הכא זביני, איכא דאמרי לעולם בב"ח כגון שקנו מידו, ומקשינן וכי מותר ללוות סאה בסאה היכא דקנו מיניה, ומשני התם הלואה ואסיר אף בשקנו מידו הכא זביני מותר בשקנו. ואמנם הר"ש פירש דבריו להתיר אפילו דרך הלואה. וזה לשונו, רב אשי אמר לעולם בדמים, פירוש לעולם בפרוטות [כדקאמרת] מדקתני יפה דינר, ומיהו טעמא לאו משום דליקני להו בחליפין, שאפילו התנה עמו בתורת דמים אין כאן רבית דאגר נטר לי, שאפילו הלואה אם יש לו בביתו מותר לתת עודף, דה"ל כהלוני עד שיבא בני. ואנו אין לנו אלא מה שכתבנו.
<h2>דף מד:</h2>
הענין השני שהוא מותר אם לוה פירות והיה לו מאותו המין שלוה, ולא קבע עמו זמן לדעת הר"מ [מלוה רפ"י], הרי זה מותר אע"פ שלא יצא השער, ואפילו היתה לו סאה אחת לוה עליה כמה סאין, היתה לו טיפת יין או שמן לוה עליה כמה גרבי יין ושמן. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך [ע"ה ע"א] לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים ואני נותן לך לגורן אלא אומר הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, והלל אוסר. ולית הלכתא כהלל. גמרא, אמר רב הונא יש לו סאה לוה עליה סאה, סאתים לוה עליה סאתים, ר' יצחק אומר אפילו יש לו סאה לוה עליה כמה כורין. תני ר' חייא לסיועי לר' יצחק טיפת יין אין לו הא יש לו לוה עליה כמה טיפין, וכן הלכתא. ופיסקא וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחם לחברתה עד שתעשנו דמים שמא יוקרו החטים ונמצא באה לידי איסור רבית. גמרא, אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי הלל אבל חכמים אומרים לווים סתם ופורעין סתם. וכתב הרי"ף ז"ל ודוקא על שער שבשוק כרב הונא דלעיל, אי נמי היכא דאית ליה מההוא מינא כדתני ר' חייא לסיועי לר' יצחק טיפת יין אין לו וכו', ואמרינן נמי בפרק הזהב [מ"ד ע"ב] רב יזיף דינרי מברתיה דר' חייא ואיקור אתא לקמיה דר' חייא א"ל זיל הב ליה דינרין תקלין וטבין, אי אמרת בשלמא טבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הוי סאה בסאה ה"ל ואסור, ופריק רב דינרים הוו ליה, וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, ע"כ. וכתוב בספר המאור שאינו נראה כן, אלא לוין סתם ופורעים סתם ואפילו שלא על שער שבשוק, דבשאלת ככר לא חיישינן ולא מידי, ששכרו ופחתו דבר מועט, ועוד הרי מצוי תדיר. וכתוב בספר כתוב שם אני כתבתי כדבריו וסמכתי דברי מפרק שואל אדם [שבת קמ"ח ע"ב]. ונראין הדברים שאף שער שבשוק לא נבעי לככר אחד, ופוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ולעולם אסור ללות סאה בסאה אא"כ יש לו בידו פירות מאותו המין או יצא שער ויש לו מעות, כמו שכתבנו בשם הראב"ד ז"ל למעלה, הא לא יצא השער אסור אע"פ שיש לו כמה מעות.
וכן כל הלואת זהב או כסף בכסף שאינו מטבע העובר באותו מקום, או זקוק כסף שאין עדין בו מטבע אלא שהן חתיכות גדולות של כסף הנמכרים במשקל כל אלו דינן כמו סאה בסאה דפירא מקרו, וכדאיתא בפרק הזהב [מ"ד ע"ב]. וכן אסור ללוות סאה שעורים בסאה דוחן אע"פ שהן בשער אחד ואע"פ שיש לו דוחן. וכן פסק הראב"ד ז"ל. וראיתו ממתני' [ע"ה ע"א] דקתני לא יאמר אדם לחברו נכש עמי ואעדור עמך, שהרי נכוש ועדור כמי שיש לו הן, והם עכשו בשער אחד, ואפילו הכי אסור כיון שהן שתי מלאכות ופעמים שאינן שוות ואסור, ע"כ. גם השיב הרי"ף ז"ל, כך נראה אינו דומה מי שלוה וכו' ואינן מטלטלין באותו מקום למי שאמר הלוני עד שיבא בני, אלא הדבר תלוי בדינרי זהב או באותן הפירות שלוה, וכדמתרצי [מ"ד ע"ב] רב דינרי הוו ליה. ואם אין ללוה מאותו המין אם זהב אם פירות ואם זולתן אלא יש בשוק באותה העיר דינרין שיש להם שער חתוך שאימתי שירצה ליקח בדמים יקח ויקנה ויפרע, גם בזה מותר. אבל אי לית ליה מאותו המין ולא אית בשוקא מאותו המין, אע"ג דאית ליה נכסיה דשוו כמה[ו] אסור להפרע ממנו סאה בסאה, ע"כ.
<h2>דף מו.</h2>
נשאר לנו עדיין לברר אם מותר להלוות מעות ברבית ללוה שיש לו מעות בביתו. ובזה מצינו לחכמי הדור שהתירו דבר זה מההיא דגרסינן בפרק הזהב [מ"ו ע"א] וכן אמר עולא אין מטבע נעשה חליפין, ומקשינן איתיביה רבי אבא לעולא היו חמרין ופועלין תובעין אותו ואומר לשולחני תן לי בדינר ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית אם יש לו מותר, ואי אמרת אין מטבע נעשה חליפין ה"ל הלואה ואסיר. פירוש, אי אמרת בשלמא בחליפין שפיר דבדרך מקח וממכר אקני ליה ושרי ואוזולי קא מוזיל גביה, אלא אי אמרת בדמים כיון שנתחייב זה להשלים לו דינר וטריסית ואחריותו עליו עד שיגיע לידו ה"ל הלואה ואסיר, ומשני רב אשי אמר לעולם בדמים וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. וזה היה סמך להוראתן. ואין לסמוך עליהם. וזה מה שכתב הראב"ד ז"ל כמה הוא טועה זה שהורה כן, שלא מצינו זה ההתר כי אם לסאה בסאה כדתנן [ע"ה ע"א] לא יאמר אדם לחבירו הלוני וכו' אבל אומר לו עד שיבא בני וכו', ואמרינן בגמ' יש לו סאה לוה עליה כמה סאין, אבל לא מצינו ולא ראינו מעולם שהתיר ללוות ברבית במקום שיש לו בביתו, והכא בטריסית היינו טעמא דשרי משום דדרך מקח וממכר הוא, והיינו דקאמר ה"ל כהלואה ואסיר ולא קרי ליה הלואה ממש, ע"כ. גם בעל הלכות כך פירשו אמר רב אשי לעולם בדמים וכו', אין לפרש כגון שהשולחני נותן לו מעות והוא מחזיר לו מעות א"נ השולחני נותן לו פרוטות והוא מחזיר לו פרוטות, דא"כ היה רבית גמורה, שאינן מקח וממכר אלא הלואה כיון שמחזיר לו המעות שהלוה לו, אלא מיירי שהשולחני נותן לו מעות והוא מחזיר לו פרוטות שוה דינר וטריסית, והיינו הא דנקט לשון יפה דינר שזה אינו רבית דאוריתא אלא האי בנחשא והאי בכספא, ולא הוי דרך הלואה כיון שהן שני מינין אלא דרך מקח וממכר הוא, אבל שניהם ממין אחד הוי דרך הלואה ואסור, דסאה בסאתים לא אשכחן דשרי אפילו יש לו, אבל הכא בטריסין שרי דה"ל כהלויני עד שיבא בני, דכי היכי דהתם אע"ג דקאמר ליה דרך הלואה שרי כיון דאיכא חדא לטיבותא דסאה בסאה ליתיה אלא רבית דרבנן, הכא נמי אע"ג דסאה בסאתים הוא שהרי הוסיף לו טריסית ורבית דאוריתא הוא, כיון דאיכא חדא לטיבותא דדרך מקח וממכר הוא ואוזולי הוא דמוזיל גביה שרי, ע"כ. עוד יש ראיה לאסור מההיא דקתני בפ"ק דב"מ [ט"ו ע"א] מסתברא דכל הלואת סאה בסאה אפילו יש לו קרקע או אפילו היכא דקנו מיניה אסור, דהא אמרינן אמר רב יוסף כגון שיש לו קרקע, ואמר לו אביי וכי מותר ללוות סאה בסאה במקום שיש לו קרקע, א"ל התם הלואה הכא זביני, איכא דאמרי לעולם בב"ח כגון שקנו מידו, ומקשינן וכי מותר ללוות סאה בסאה היכא דקנו מיניה, ומשני התם הלואה ואסיר אף בשקנו מידו הכא זביני מותר בשקנו. ואמנם הר"ש פירש דבריו להתיר אפילו דרך הלואה. וזה לשונו, רב אשי אמר לעולם בדמים, פירוש לעולם בפרוטות [כדקאמרת] מדקתני יפה דינר, ומיהו טעמא לאו משום דליקני להו בחליפין, שאפילו התנה עמו בתורת דמים אין כאן רבית דאגר נטר לי, שאפילו הלואה אם יש לו בביתו מותר לתת עודף, דה"ל כהלוני עד שיבא בני. ואנו אין לנו אלא מה שכתבנו.
<h2>דף סג.</h2>
וכן היה לו אצלו מעות של הלואה ואמר לו תן לי מעותי ולא היו בידו מעות לפרעו, אם יש לו חיטים כמנין מעותיו ויתחייב לו עצמן בהן והוא שיעשם על עצמו כשער שבשוק, אע"פ שהזכרנו למעלה [שמותר] לקבל מעות דרך מקח וממכר ולפסוק כשער של השוק אע"פ שאין לו מאותו המין הואיל ויצא השער, ה"מ כשקבל מעות מעתה, והתם יש טעם להתיר שאע"פ שאין לזה יש לזה והרי המעות מצויות לקנות בהן שמקבל ממנו, אבל זה שרוצה להעמיד מעות הלואתו על גבי פירות צריך שיהיו לו פירות מצויים ואם לא אסור. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך הכא בבא לחוב בדמיהן עסקינן ומאי לקח בהלואתו כדתני הושעיא הרי שהיה נושה בחברו מנה ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים אמר לו חטים יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשו, הגיע זמן שמן למכור אמר לו תן לי חטים שאני מוכרן ולוקח בהן שמן, שמן יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשו, יש לו מותר אין לו אסור. אמר רבא ש"מ מדרב הושעיא תלת, ש"מ מעמידין מלוה על גבי פירות ולא אמרינן שלא באיסרו בא לידו, וש"מ והוא שיש לו, וש"מ איתא לדר' ינאי דאמר מה לי הם מה לי דמיהם. וכן הלכתא.
וקי"ל כרבי ינאי דאמר עושין אמנה בין בפירות בין בדמים ומקבל הפירות או הדמים שישוו הפירות בשעת פרעון ואע"פ שנתיקרו, ואע"ג דזוזי יהיב זוזי שקיל ומחזי כרבית שרי, דאמרינן מה לי הן מה לי דמיהן, דקי"ל [ב"מ ס"ה ע"ב] כותיה דר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן, ופרש"י מה לי אם מקבל בשעת פרעון הן עצמן מה לי דמיהן, הילכך בשעת פרעון יכול לשאול ממנו פירותיו או הדמים שישוו, וכי היכי דאי אית ליה סאה לוה עליה כמה סאין הכי נמי אי אית ליה דמים שרי, כיון שיצא השער. וכדגרסינן בפרק הגוזל קמא [ב"ק ק"ג ע"א] גבי רב כהנא דיהב זוזי אכיתנא ולבסוף כיתנאי איקור וזבנינהו מרוותא, א"ל רב זיל חזי אי כי מזבני לכיתנא אמרי הא כיתנא דרב כהנא שקול זוזי, ואי לא מחזי כרבית ואסיר. וליתא, דרב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ולא בדמים וליתא, הילכך בין בפירות בין בדמים מותר לו ליקח ואין בו משום רבית. ודוקא מעות מצויין בידו ויצא השער אבל אם אין לו מעות ויש לו קרקעות או מיני סחורה בביתו שצריך אדם למכור קודם שיוכל אדם לקנות בהן פירות, אין זה נקרא יש לו, דחיישינן דילמא אדהכי והכי דאזיל וזבין לנכסיה דידיה לא משכח תרעיה בשוקא, דתרעא עבידא דמחליפא.
<h2>דף עב:</h2>
והיכא דקא בעי ללוות פירות בפירות לא תמצא שיהיה מותר לדעת כלם דרך הלואה אלא על שני דרכים, האחד שילוה לו ד' סאין של חטים בלא קביעות זמן אלא שיחזירם לו כל זמן שירצה להחזירם לו, או שיוכל לתבעו בהם כל זמן שירצה המלוה, ועל דרך זה הוא מותר, אע"פ שאין לו מאותו המין מותר. ופירש הראב"ד ז"ל והוא דאית ליה זוזי ללוה שאם היה רוצה יכול לקנות מהן בשוק. והוא שיצא השער, כיצד היה השער ידוע וקבוע ולוה מחבירו עשרה סאין חייב להחזיר לו עשר סאין אע"פ שהוקרו החטים, שהרי כשלוה ממנו כבר היה השער ידוע לשניהם ואלו רצה היה קונה ומחזיר לו ומה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן. והוא שלא יקבע עמו זמן. אבל לית ליה דמי אע"פ שיצא השער אסור, דהא מפרש טעמא אי בעי זבוני ופרעי ואי לית ליה זוזי ללוה במאי זבין ופרע. וכדגרסינן באיזהו נשך אמר רב הונא אין לווין על שער שבשוק. פירוש סאה בסאה. ומי אמר רב הונא הכי והא בעו מרב הונא בני בי רב דיזפי בתשרי ופרעי חטי בטבת שרי או אסיר, וא"ל הא חטי בהיני הא חטי בשילי אי בעי זבני ופרעי ליה, א"ל מעקרא אין לווין אמר כיון דשמעיה להאי דאמר שמואל א"ר אלעזר לווין סתם ופורעין סתם אמר איהו נמי לווין סתם ופורעין סתם. ופירשו הגאונים ז"ל ור"מ [מלוה רפ"י] בכללם דלווין סתם פירושו שלא יקבע עמו זמן. וכתוב בספר ההגהות א"א חדוש זה לא מצאנו ולא שמענו מעולם, אלא אם יש לו על שער שבשוק לוה סאה בסאה סתם בלא עשיית דמים אפילו לזמן קצוב, ע"כ. וכמו כן פרש"י סתם שלא יקצוץ דמים לא בשעת הלואה ולא בשעת פרעון. גם מר רב יהודאי גאון ז"ל כתב לווין סאה ולא פירש מה יחזיר לו אם סאה אם דמיה מותר, אבל אם פירש לוה סאה אני מחזיר לך וליכא בשוק לא חטים ולא תרעא ולית ליה ללוה חטי כלל אסור, הא איכא חדא מיניה שרי, והכי פסקו רבנן קשישי קמאי. וכתב הרב בעל העטור ז"ל מאי דכתבי הני רבואתא דלא אסרינן סאה בסאה דרך הלואה אלא היכא דליכא שער שבשוק, והא דאמר רב הונא לווין על שער שבשוק סאה בסאה לא דייק לן, חדא דלא הוה ליה למקבע לדרב הונא בפיסקא דאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער אלא בפסקא בסוף פרקין דהיינו לא יאמר אדם לחברו הלוני כור חטין. ועוד היכי אמר רב יהודה [ע"ה ע"א] זו דברי ב"ה אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעין סתם היינו דרב הונא מאי אתא לאשמועינן. ותו כי אמרינן לעיל [ס"ג ע"א] מה לי הן מה לי דמיהן ופוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו, ופרכינן מיהא דאמרינן אם יש לו מותר ומשנינן התם הלואה הכא זביני, ש"מ דלגבי הלואה היכא דאין לו לא מהני שער שבשוק. ותו בעובדא דרב יזיף דינרים מברתיה דר' חייא [מ"ד ע"ב] למה ליה לשנוייה רב דינרי הוו ליה, אפילו לא הוו ליה דינרין מותר סאה בסאה כה"ג דיצא השער בשוק, אלא לאו ש"מ דאפילו לשער שבשוק ואין לו אסור ללוות סאה בסאה בתנאי אלא כדפסקינן לווין סתם ופורעין סתם בלא תנאי, דכיון דלא קפדי מותר, כדאמרינן גבי בני חבורה שמקפידין זה על זה אבל שאין מקפידין מותר, ודוקא פורעין סתם אבל אי קפיד בפרעון אסור, דהא לא קתני לווין סתם אלא ופורעים סתם קתני. ורב דיזיף דינרין לוה סתם ולא רצה לפרעם וחשש לרבית, והוא דאמר רב הונא לעיל לווין על שער שבשוק, כפירושא דר"ש לווין מעות לפרוע חטים כשער שבשוק. ובנסחי עתיקי גרסינן הני דיזפי זוזי בתשרי ופרעי בטבת, ע"כ.
<h2>דף עד:</h2>
וכן יש לוה שמותר להלוותו סאה בסאה אע"פ שלא יצא השער ואע"פ שקבע עמו זמן ואע"פ שאין לו מאותו המין. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך מתני' מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע אבל לא לאכול, שהיה ר"ג מלוה את אריסיו חטים בחטים בזול והוקרו, ביוקר והוזלו, נוטל מהם כשער הזול, לא מפני שהלכה כן אלא שרוצה להחמיר על עצמו. ות"ר מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע בד"א שלא ירד אבל ירד אסור. ושילינן מ"ש תנא דידן דלא קא מפליג בין ירד ללא ירד ומ"ש תנא ברא דקא מפליג בין ירד ללא ירד, ומשני אמר רבא באתרא דתנא דידן אריסא יהיב ביזרא בין ירד ללא ירד כמה דלא יהיב ביזרא מצי מסלק ליה, הילכך במקום שנהגו שיתן האריס את הזרע בין קודם שירד האריס לשדה בין לאחר שירד האריס לשדה יכול להלוותו חטים בחטים, שהרי ביד בעל הקרקע לסלקו כל זמן שלא נתן וכי קא נחית לארעא אדעתא דהכי נחית ושרי, באתרא דתנא ברא מרי ארעא יהיב בזרא, הילכך כיון שנהגו שבעל הבית יתן הזרע אם לא ירד האריס הרי זה מותר ללוותו חטים בחטים, שהרי יש לו לסלקו, ונמצא בעת שירד לשדה ירד על דעת שיחזיר לו חטים שהלוהו, אבל לאחר שירד לשדה הואיל ואינו יכול לסלקו הרי הוא ככל אדם ואסור להלוותו חטים בחטים לזרע אא"כ מלוהו סתם על שער שבשוק, וכן הלכתא.
<h2>דף עה.</h2>
הענין השני שהוא מותר אם לוה פירות והיה לו מאותו המין שלוה, ולא קבע עמו זמן לדעת הר"מ [מלוה רפ"י], הרי זה מותר אע"פ שלא יצא השער, ואפילו היתה לו סאה אחת לוה עליה כמה סאין, היתה לו טיפת יין או שמן לוה עליה כמה גרבי יין ושמן. וכדגרסינן בפרק איזהו נשך [ע"ה ע"א] לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים ואני נותן לך לגורן אלא אומר הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, והלל אוסר. ולית הלכתא כהלל. גמרא, אמר רב הונא יש לו סאה לוה עליה סאה, סאתים לוה עליה סאתים, ר' יצחק אומר אפילו יש לו סאה לוה עליה כמה כורין. תני ר' חייא לסיועי לר' יצחק טיפת יין אין לו הא יש לו לוה עליה כמה טיפין, וכן הלכתא. ופיסקא וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחם לחברתה עד שתעשנו דמים שמא יוקרו החטים ונמצא באה לידי איסור רבית. גמרא, אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי הלל אבל חכמים אומרים לווים סתם ופורעין סתם. וכתב הרי"ף ז"ל ודוקא על שער שבשוק כרב הונא דלעיל, אי נמי היכא דאית ליה מההוא מינא כדתני ר' חייא לסיועי לר' יצחק טיפת יין אין לו וכו', ואמרינן נמי בפרק הזהב [מ"ד ע"ב] רב יזיף דינרי מברתיה דר' חייא ואיקור אתא לקמיה דר' חייא א"ל זיל הב ליה דינרין תקלין וטבין, אי אמרת בשלמא טבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הוי סאה בסאה ה"ל ואסור, ופריק רב דינרים הוו ליה, וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח, ע"כ. וכתוב בספר המאור שאינו נראה כן, אלא לוין סתם ופורעים סתם ואפילו שלא על שער שבשוק, דבשאלת ככר לא חיישינן ולא מידי, ששכרו ופחתו דבר מועט, ועוד הרי מצוי תדיר. וכתוב בספר כתוב שם אני כתבתי כדבריו וסמכתי דברי מפרק שואל אדם [שבת קמ"ח ע"ב]. ונראין הדברים שאף שער שבשוק לא נבעי לככר אחד, ופוק חזי מאי עמא דבר, ע"כ. ולעולם אסור ללות סאה בסאה אא"כ יש לו בידו פירות מאותו המין או יצא שער ויש לו מעות, כמו שכתבנו בשם הראב"ד ז"ל למעלה, הא לא יצא השער אסור אע"פ שיש לו כמה מעות.
נשאר לנו עדיין לברר אם מותר להלוות מעות ברבית ללוה שיש לו מעות בביתו. ובזה מצינו לחכמי הדור שהתירו דבר זה מההיא דגרסינן בפרק הזהב [מ"ו ע"א] וכן אמר עולא אין מטבע נעשה חליפין, ומקשינן איתיביה רבי אבא לעולא היו חמרין ופועלין תובעין אותו ואומר לשולחני תן לי בדינר ואפרנסם ואני אעלה לך יפה דינר וטריסית אם יש לו מותר, ואי אמרת אין מטבע נעשה חליפין ה"ל הלואה ואסיר. פירוש, אי אמרת בשלמא בחליפין שפיר דבדרך מקח וממכר אקני ליה ושרי ואוזולי קא מוזיל גביה, אלא אי אמרת בדמים כיון שנתחייב זה להשלים לו דינר וטריסית ואחריותו עליו עד שיגיע לידו ה"ל הלואה ואסיר, ומשני רב אשי אמר לעולם בדמים וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. וזה היה סמך להוראתן. ואין לסמוך עליהם. וזה מה שכתב הראב"ד ז"ל כמה הוא טועה זה שהורה כן, שלא מצינו זה ההתר כי אם לסאה בסאה כדתנן [ע"ה ע"א] לא יאמר אדם לחבירו הלוני וכו' אבל אומר לו עד שיבא בני וכו', ואמרינן בגמ' יש לו סאה לוה עליה כמה סאין, אבל לא מצינו ולא ראינו מעולם שהתיר ללוות ברבית במקום שיש לו בביתו, והכא בטריסית היינו טעמא דשרי משום דדרך מקח וממכר הוא, והיינו דקאמר ה"ל כהלואה ואסיר ולא קרי ליה הלואה ממש, ע"כ. גם בעל הלכות כך פירשו אמר רב אשי לעולם בדמים וכו', אין לפרש כגון שהשולחני נותן לו מעות והוא מחזיר לו מעות א"נ השולחני נותן לו פרוטות והוא מחזיר לו פרוטות, דא"כ היה רבית גמורה, שאינן מקח וממכר אלא הלואה כיון שמחזיר לו המעות שהלוה לו, אלא מיירי שהשולחני נותן לו מעות והוא מחזיר לו פרוטות שוה דינר וטריסית, והיינו הא דנקט לשון יפה דינר שזה אינו רבית דאוריתא אלא האי בנחשא והאי בכספא, ולא הוי דרך הלואה כיון שהן שני מינין אלא דרך מקח וממכר הוא, אבל שניהם ממין אחד הוי דרך הלואה ואסור, דסאה בסאתים לא אשכחן דשרי אפילו יש לו, אבל הכא בטריסין שרי דה"ל כהלויני עד שיבא בני, דכי היכי דהתם אע"ג דקאמר ליה דרך הלואה שרי כיון דאיכא חדא לטיבותא דסאה בסאה ליתיה אלא רבית דרבנן, הכא נמי אע"ג דסאה בסאתים הוא שהרי הוסיף לו טריסית ורבית דאוריתא הוא, כיון דאיכא חדא לטיבותא דדרך מקח וממכר הוא ואוזולי הוא דמוזיל גביה שרי, ע"כ. עוד יש ראיה לאסור מההיא דקתני בפ"ק דב"מ [ט"ו ע"א] מסתברא דכל הלואת סאה בסאה אפילו יש לו קרקע או אפילו היכא דקנו מיניה אסור, דהא אמרינן אמר רב יוסף כגון שיש לו קרקע, ואמר לו אביי וכי מותר ללוות סאה בסאה במקום שיש לו קרקע, א"ל התם הלואה הכא זביני, איכא דאמרי לעולם בב"ח כגון שקנו מידו, ומקשינן וכי מותר ללוות סאה בסאה היכא דקנו מיניה, ומשני התם הלואה ואסיר אף בשקנו מידו הכא זביני מותר בשקנו. ואמנם הר"ש פירש דבריו להתיר אפילו דרך הלואה. וזה לשונו, רב אשי אמר לעולם בדמים, פירוש לעולם בפרוטות [כדקאמרת] מדקתני יפה דינר, ומיהו טעמא לאו משום דליקני להו בחליפין, שאפילו התנה עמו בתורת דמים אין כאן רבית דאגר נטר לי, שאפילו הלואה אם יש לו בביתו מותר לתת עודף, דה"ל כהלוני עד שיבא בני. ואנו אין לנו אלא מה שכתבנו.
וכן כל הלואת זהב או כסף בכסף שאינו מטבע העובר באותו מקום, או זקוק כסף שאין עדין בו מטבע אלא שהן חתיכות גדולות של כסף הנמכרים במשקל כל אלו דינן כמו סאה בסאה דפירא מקרו, וכדאיתא בפרק הזהב [מ"ד ע"ב]. וכן אסור ללוות סאה שעורים בסאה דוחן אע"פ שהן בשער אחד ואע"פ שיש לו דוחן. וכן פסק הראב"ד ז"ל. וראיתו ממתני' [ע"ה ע"א] דקתני לא יאמר אדם לחברו נכש עמי ואעדור עמך, שהרי נכוש ועדור כמי שיש לו הן, והם עכשו בשער אחד, ואפילו הכי אסור כיון שהן שתי מלאכות ופעמים שאינן שוות ואסור, ע"כ. גם השיב הרי"ף ז"ל, כך נראה אינו דומה מי שלוה וכו' ואינן מטלטלין באותו מקום למי שאמר הלוני עד שיבא בני, אלא הדבר תלוי בדינרי זהב או באותן הפירות שלוה, וכדמתרצי [מ"ד ע"ב] רב דינרי הוו ליה. ואם אין ללוה מאותו המין אם זהב אם פירות ואם זולתן אלא יש בשוק באותה העיר דינרין שיש להם שער חתוך שאימתי שירצה ליקח בדמים יקח ויקנה ויפרע, גם בזה מותר. אבל אי לית ליה מאותו המין ולא אית בשוקא מאותו המין, אע"ג דאית ליה נכסיה דשוו כמה[ו] אסור להפרע ממנו סאה בסאה, ע"כ.
